תיעודים מהגלות

מובא כאן קטע מתוך סיפור אישי של מר שלמה פ' המתאר את חיי העיירה ברומניה:

בעיירה חיו כאלף יהודים. כולם היו שומרי שבת מלבד כמה בודדים שרק כמה מהם פתחו חנויות בשבת ברחוב הראשי. למרות שזה היה חריג וצורם לא החרימו אותם.

באזור שלנו היו בין הרומנים להונגרים יחסי שנאה תהומית יותר מאשר כלפי היהודים. בין ילדים יהודים לגויים היו יחסים טובים. לאחותי היתה חברה שסחבה לה את הילקוט בשבת לבית הספר עד שהמנהל אסר לעזור ליהודיה.

הנאצים לא הגיעו עד אלינו ברומניה אבל לאחר שחרור המחנות פליטים זרמו אלינו. כל משפחה לקחה כמה מן השורדים. כשהם הגיעו אלינו הם לא האמינו, 'ילדים? משפחות? יש עדין דברים כאלה'?

אמא קלפה שקדים במטבח ואנחנו הילדים שיחקנו בחצר ופתאום... מטוס צבאי ענק חלף מעל ביתינו. חשבתי שהכל יתפוצץ בבית. אז אמרו לי שהמלחמה שפרצה באירופה הגיעה אלינו. לא עבר זמן רב והגרמנים לקחו מאיתנו את הבית.

אל הבריטים שכבשו את לוב הצטרפו חיילי הבריגאדה היהודית. כשראינו אותם התמלאנו גאווה: הנה יהודים אוחזים בנשק. התעוררו בנו געגועים לציון. כשהם באו לתפילה בשבת שמחנו כל כך אבל קרה שם מקרה שהתמיה אותי כילד:

שמעו של סבא שלי כנגן מקצוען על קאנון הגיע לאזני הערבים. פעם הזמין אותי קאדי חשוב לנגן בחתונה אלא שזו התקיימה בתקופת האבילות על חורבן בית המקדש. סבא נקלע למצוקה. בסוף הוא נחלץ על ידי רעיון מקורי.

הקהילה השתמשה בתרומות של העולים לתורה לתמיכה בעניים. אבא היה מסמן את פרטי התרומה על ידי שימוש בספר תהילים. בשבת היו עוברים בין בתי היהודים וקוראים 'מוציא', אות לבעלי הבית שבאו לאסוף חלות שבת לעניים.

הקשר בין בחורים לבחורות התנהל בצניעות. המנהג בטריפולי היה שבמוצאי שביעי של פסח הבנות היו יוצאות לפתח הבית והבחורים היו עוברים עם שי צנוע למשפחה של בחורה בה הוא רוצה. אם קבלו ממנו סימן שיש על מה לדבר.

כשהוא היה ילד תפסו כמה חבר'ה גויים את אבא שלי וקברו אותו חי בשלג. בנס הוא יצא מזה. למשטרה החשאית בעיירה היתה רשימת יהודים שהיו ב'תורנות' לקבל מכות. היו לוקחים אדם מהבית, מכים כמה שעות - ו'לך הביתה'.

היתה תקופה שבח'ארה של היהודים בטריפולי היה עובר ברחוב 'חלבן' יהודי. בעצם זו היתה מחלבה ניידת כי החלב שנמכר היה בעטיני העזים שהוביל 'החלבן'. מי שרצה לקנות חלב נתן לו כלי ו'החלבן' חלב לו ישירות מהעז.

כיון שסבא היה יהודי פשוט, לא בן של גביר או של רב חשוב, הוא לא הצליח להתחמק מזימון לגיוס. עד שהוא אימץ לעצמו זהות של בכור שנפטר ובכורות היו פטורים מן הצבא. בסוף הלשינו עליו והוא נאלץ לברוח מרוסיה.

שבועיים לפני ליל הבדולח היינו בדרכנו מגרמניה להולנד. על הגבול עצרו אותנו אנשי ס.ס. וחששנו לגורלנו. שוחררנו ממש כשהרכבת כבר נסעה. בעליה למדרגות הרכבת חטפתי בעיטה באחורי מאיש ס.ס. וככה נפרדתי מגרמניה...

מנהלת בית הספר הכריזה על תחרות איסוף תרומות לבנין ארץ ישראל. נכנסתי לבתים ובטון מאיים שאלתי: 'יש כאן יהודים בבניין?' וכשאמרו לי היכן התרמתי אותם. בבית קפה אחד טען גבר אותו התרמתי שהוא לא יתרום! מדוע?

לאחר כניסת הגרמנים להונגריה ברחנו לסבא וסבתא בסלובקיה שם נכנסנו לבונקר ביער. את הדודה שעמדה לפני לידה לא יכולנו לקחת והיא ילדה אצל הכפרית אצלה התחבאה אך לאחר הלשנה הם נרצחו. הדוד זיהה אותה בקבר אחים.

מאז שהנאצים נכנסו להונגריה חוייבנו ללכת עם טלאי צהוב, כילדה מבית ספר חרדי שדקלמה שירים לאומיים של הונגריה זו הייתה עבורי השפלה. האמנו בהונגריה וחשנו בטוחים. יכולתי להרגיש איך המבטים ברחוב ננעצים בגבי.

עוד בשנת 42' ידענו על ההשמדה. נהג רכבת לאושוויץ הביא מכתב מאחד היהודים שהתחנן: תברחו! אמי ניסתה לשכנע יהודים לברוח אך לא האמינו לשמועות. חונכנו חינוך פטריוטי הונגרי והיינו בטוחים שהונגריה תגן עלינו.

עם תום המלחמה, כשיצאנו מהיערות בהם הסתתרנו בסלובקיה הגענו לעיר בה פגשנו בצנחנים היהודים שנשלחו מהיישוב היהודי בארץ ישראל להצלת יהדות הונגריה וסלובקיה. כשכספם אזל הם לוו מאיתנו כסף וכשעלינו החזירו לנו.

כשהמצב בהונגריה החמיר ברחנו לסלובקיה. שמענו שאפשר להתחבא ביערות הקרפטים, שילמנו והכינו לנו בונקר ביער. שהינו שם 5 חודשים ברעב, צפופים ומפוחדים. ובכל זאת הכנסנו אורחים, עברנו שוד אבל שרדנו את הנאצים.

יצאנו מהבונקר ביערות סלובקיה לאחר 5 חודשים. חזרנו למישקולץ בהונגריה שם גילינו שרוב רכושנו נשדד. כשראו אותנו ההונגרים המקומיים הם אמרו לנו, 'חבל, למה חזרתם'. לאט לאט התקבצו ניצולים והבנו את גודל האסון.

דייזי, תלמידת תיכון ממשפחה יהודית בבגדד, אולצה לשמש ככרוז בהפגנה אנטי ישראלית שנערכה בבגדד. כך עברה בעיר ממקום למקום קוראת נאום שטנה נגד המדינה אליה תעלה בעוד חודשים מספר.