אושוויץ? לא רוצים להאמין - קטע מתוך סיפור חיים של גברת נעמי חביב
זהו פרק מתוך כתיבת ביוגרפיה לגברת נעמי חביב בתקופת חייה בהונגריה:
כבר בשנת 42' ידענו ששולחים יהודים ברכבות מוות לאושוויץ. אחד מנהגי הרכבת גר בסצ'ובצה, העיר של סבא וסבתא שלי בסלובקיה, והביא מכתב מאנשים מסצ'ובצה שהגיעו לאושוויץ ושם הם כותבים מה קורה במחנה ומזהירים את כולם לעשות הכל בכדי שלא להגיע לשם.
אמא שלי למשל, עברה בין אנשים ואמרה להם: 'אם אתם יכולים - תברחו! תברחו! יקרה פה אסון לכולנו' - אבל לא האמינו לה.
לא רצו להאמין.
למרות הידיעות הברורות, אדם היה צריך לרצות להאמין שהמצב רע אך אנשים רבים סירבו להאמין הגם שהשמועות על כך כבר היו מבוססות.
ידענו שלא צריך ללכת כצאן לטבח אך האמת היא שלא כולם יכלו לברוח, שהרי מי יכול לברוח - רק אנשים צעירים במצב גופני טוב. חולים וזקנים או אמהות עם ילדים קטנים שבעליהם גויסו למחנה עבודה לא יכלו לעשות הרבה, וכי לאן הם ילכו?
לדעתי אחת הסיבות לכך שיהודים הדחיקו את השמועות על השואה המתרחשת הייתה החינוך הפטריוטי שקיבלנו, חינוך להיות גאים ביותר על היותנו הונגרים. דקלמנו את השירים הלאומיים של הונגריה, חשנו גאווה גדולה בניצחונותיה והאמנו בכוחה וביכולותיה. לכן אנשים פשוט לא האמינו שמה שמספרים יכול שיקרה. היה ברור לנו שהונגריה לא תאפשר למשהו רע לקרות לאזרחים נאמנים כמותנו.
[נעמי חביב - ירושלים]
זה היה קטע מתוך ספר אישי שנכתב על ידי 'מכון קורות' לגברת נעמי חביב,
