הפוגרום של 1945 בטריפולי - קטע מתוך סיפור חיים של מר ציון בדש
סיפור חיים אישי של מר ציון בדש מתקופת חייו בטריפולי - לוב:
מיד כשהתחילה המלחמה ברחנו מהעיר לאחד הכפרים ולאחר שחזרנו הבעיות עם הערבים התחילו להיות רציניות ביותר.
זאת לאחר עשרות שנים של יחסים טובים.
בשנת ה'תש"ה / 45' כבר היה הפוגרום הראשון.
הרקע היה מפני שאצלנו קמו תנועות נוער יהודיות בעלות זהות לאומית כמו 'הצופים', תנועת 'בן יהודה' ו'מכבי' שהיו מועדונים של ציונות ושירים ארצישראליים ובמקביל גם אצל הערבים קמו תנועות נוער שחיזקו את הכיוון הלאומני שלהם.
בתנועות שלהם הם הטיפו לאלימות נגד היהודים 'כנקמה על מה שהציונים עושים לאחיהם בפלסטין'.
אנחנו חשבנו שהבריטים שנכחו בטריפולי יוכלו לתת לנו בטחון אבל להם היו חשבונות אחרים.
באותה תקופה הערבים התחילו לתבוע את שחרור לוב מהשלטון הבריטי אבל הבריטים מצידם רצו להמשיך לשלוט ולכן היה להם אינטרס להוכיח לעולם שהערבים אינם מסוגלים לשלטון ועצמאות.
הבריטים אמרו לעצמם שאם הערבים יתפרעו כנגד אוכלוסיה אזרחית, למשל היהודים, העולם ידע שאין לערבים יכולת לנהל מדינה ולשמור על שאר האוכלוסיה.
כך יצא ששילמנו את מחיר הפוליטיקה שלהם ואת מחיר היותנו בגלות חסרי כח.
כשפרצו הפוגרומים, הבריטים שהיו עם כח צבאי כלל לא התערבו ובמשך יומיים שלושה פשוט עמדו מן הצד כשהערבים התחילו להשחיז סכינים, גרזינים וקרדומים ובאו לאזור בתי היהודים קבוצות קבוצות.
בכל מקום שהיה בית של יהודים הם דפקו בפראות, נכנסו, שדדו, גנבו ולעיתים גם רצחו את בני הבית כולל נשים וילדים.
הנפגעים הפעם היו בייחוד אלה שגרו בעיר החדשה כי בעיר העתיקה היו חומה ודלתות שניתן לנעול, אבל גם שם נהרגו יהודים.
משפחתנו שילמה באופן ישיר את מחיר ההתפרעויות.
בהתקפות נרצח סבא של אשתי, רבי אברהם תשובה.
הוא כנראה לא ידע שיש התפרעויות ויצא לרחוב הראשי לאור היום. הערבים תפסו אותו והיכו אותו מכות רצח באמצע הרחוב למרות שהיה אדם מבוגר שלא עשה להם דבר.
הכרתי אדם שנפצע גם כן באותה התקפה והוא ראה את רבי אברהם שוכב שותת דם ברחוב אך לא יכול היה לגשת להגיש לו עזרה. הוא אמר לי שאם הבריטים היו לוקחים אותו לבית חולים אולי היו מצילים אותו אבל אף אחד לא נגע בו והוא איבד הרבה דם ונפטר.
אנחנו גרנו אז בבית ברחוב של הורי אמי. זה היה רחוב וִיָיהטֵרָנוֹבָה. לבית היו שתי קומות ואנחנו גרנו בקומה התחתונה. מעלינו גר שכן אחר, גם הוא יהודי.
בוקר אחד שמענו צעקות מהרחוב וכשהסתכלנו החוצה הזדעזענו לראות קבוצת ערבים צועדת ברחוב שלנו תוך צעקות 'אדבח אל יהוד, אדבח אל יהוד'.
בתוך זמן קצר מאד הם הגיעו אלינו והתחילו לדפוק בפראות על הדלת ולזרוקת אבנים אל החלונות. הצעקות שלהם 'לפתוח מיד את הבית' גרמו לנו דפיקות לב חזקות אבל אבא שלי מיד לקח קורת עץ ודחף אותה במירווח שהיה בין קיר המדרגות לבין הדלת על מנת שלא יוכלו לפרוץ פנימה. יחד עם אבא עמדנו שם גם אני ואחי הגדול שהיה אז בן 12 וניסינו בכל הכח להחזיק את הקורה ולבלום את ההתקפה שהשתוללה מעבר לדלת.
בתוך הבית כולנו פשוט רעדנו מפחד שמא כל רגע הם יפרצו לתוך הבית ואנחנו נלך לעולם שכולו טוב.
ההתקפה נמשכה ונמשכה עד שפתאום הם הפסיקו והלכו. אולי אמרו להם שפה לא גרים יהודים.
כשנרגענו עלינו אל השכן שגר מעלינו כי הדירה שלו לא היתה על הכביש והיתה יותר מוגנת משלנו.
לקראת ערב לקחנו כמה דברים ועברנו לגור אצל חבר של אבא שגר ברחוב הראשי מעל המשטרה המקומית. שם שהינו לפחות שבוע עד שכל העסק נרגע.
אל הבית הזה הגיעו הרבה משפחות יהודיות וכל אחת קיבלה פינה בבית. כמובן שעבורנו הילדים זו היתה חוויה כאילו זה פיקניק משפחות. עשינו אוכל משותף, שיחקנו ביחד והדאגות של הגדולים לא כל כך נגעו אלינו.
כשחזרנו הביתה עם שוך המהומות ראינו שבזמן שלא היינו הכנופיות פרצו וגנבו הרבה דברים שלנו.
באותם אירועים שנמשכו כמעט יומיים נרצחו למעלה מ - 200 יהודים.
בין הערבים שתקפו את בתי היהודים היו רבים שהיו להם יחסים ממש קרובים עם היהודים בחיי היום יום.
משפחתו של חבר טוב שלמד איתי בבית הספר היתה שולחת בכל ערב שבת טעימות מהקוסקוס והמפרום שהכינו לכבוד שבת אל השכנים הערבים שלהם.
הם היו סוחרי יין ואת החביות הם החזיקו בביתם.
כשפרצו המאורעות אותם ערבים שאכלו מהאוכל שלהם פרצו לביתם, רצחו את ההורים ולאחר מכן כרתו את ראשה של האם ושמו אותו באחת מחביות היין. החבר שלי שהיה אז כבן 10 הגיע מאוחר יותר לביתו וגילה את גופות ההורים ואת המצב של אמו.
למרבה הזוועה הוא גם גילה אחר כך את חבית היין.
עברו מאז כבר למעלה מ - 60 שנה אך החבר הזה עד היום לא מסוגל לדבר על זה.
לעומת הפוגרום הזה שבא עלינו בהפתעה, בפוגרום השני בשנת ה'תש"ח / 48' כבר היינו מוכנים, בייחוד אלה שגרו בגטו היהודי.
היהודים התכוננו וחיילי הבריגדה היהודית שהיו בטריפולי עזרו להם להתאמן, וכשפרצו המאורעות היו לערבים יותר נפגעים מאשר אצל היהודים.
אחרי הפוגרומים הרגשתי שזהו, מאסתי בחיים האלו בטריפולי.
הפעם שהגדישה אצלי את הסאה קרתה ערב אחד כשחזרתי הביתה לאחר הפעילות במועדון 'בן יהודה'. ברחוב של הערבים פתאום ניגש אלי נער ערבי, נתן לי 'כאפה' חזקה ישר לפנים והוסיף קללה מגונה.
הייתי 'מת' להחזיר לו אבל לא יכולתי כי כולם מסביב ערבים.
באותו רגע הרגשתי שזהו! די! אני לא מוכן יותר לחיות ככה בגלות.
באתי ואמרתי את זה להורי אבל הם אמרו לי 'אתה עוד קטן. תגמור כאן את הלימודים, אחר כך תסע לאיטליה, תלמד משהו באקדמיה ואחר כך נדבר'.
לאחר שקמה המדינה אמרתי לעצמי 'אני עולה. בגלות אני לא רוצה להישאר יותר'.
[ציון בדש - רמת גן]
זה היה קטע מתוך סיפור חיים שנכתב על ידי 'מכון קורות' למר ציון בדש.
