תיעודים בארץ ישראל

דוד שלי בא מגרמניה לקנות קרקע בארץ ישראל. אמרו לו 'אל תקנה בתל אביב, זה רק חולות שם. קנה בעפולה - שם עיר העתיד'. הוא קנה שם, חזר לגרמניה ונספה בשואה. החולות זה היום דיזינגוף. בעפולה הקרקע עוד עומדת.

בני ברק של פעם זו לא בני ברק של היום. בזמנו היו בה שני בתי קולנוע. ראש העיר רמת גן רצה להתאחד עם העיר השכנה אבל ראש העיר בני ברק מצא דרך להתחמק מהרעיון.

עליתי כנער ויצאתי מהבית עם רק עם תיק קטן לתפילין, סידור ולבנים להחלפה. עברו שנים, התגייסתי למלחמת העצמאות ויום אחד קראו לי לשער המחנה: 'אבא שלך מחכה לך'. זו היתה הפתעה עצומה. כבר שנים לא ראיתי אותו.

מהנמל עברנו למחנה 'שער העליה' בחיפה. בשבת הראשונה בארץ נדהמתי ממראה עיני: על כביש תל אביב חיפה נסעו מכוניות רבות. הייתי בטוח שכולן של ערבים או נוצרים ואז אמרו לי לא, בארץ ישראל יש יהודים שנוסעים בשבת.

באנו מרמת חיים של חדר אישי לכל אחד מחמשת האחים ולאמא היתה עוזרת שגרה אצלנו 24 שעות 7 ימים בשבוע אבל במעברה הפרידה שמיכה בינינו לבין השכנים, לא היתה עבודה ואפילו את האוכל לא הכרנו - אבל ממש לא התלוננו.

עוד בהיותנו בטריפולי קנינו קרקע בארץ ישראל אבל כשעלינו התברר שהיא נלקחה מאיתנו. אחד הקיבוצים הפך אותה לשדה שלו. שנים של דיונים לא הועילו והקרקע נותרה בידי אלו שהשתלטו עליה. אפילו שכירות לא קיבלנו מהם.

לאמי היה פנסיון בו התארח הלורד בלפור בביקורו בתל אביב. את שם הרחוב בו היה הפנסיון שינו לכבוד הביקור ל'רחוב בלפור' ומדרך חולית הפכו את הרחוב לכביש. כיון שלא היה כסף סללו רק חצי כביש - עד הפנסיון בלבד.

בחודשים הראשונים להגעתנו ארצה הקשר שלי לארץ היה קצת מהוסס. החוויה שחיברה אותי לאוירה בארץ היתה כשהתערבנו עם עולים שירדו מהאניה ומנענו מהבריטים לגרש אותם. מאז התחברתי לארץ בקשר שלא ינתק.

יום אחד מישהו לחש בתיכון שמי שרוצה להצטרף ל'הגנה' שיגיע למקום מסויים בירושלים בשעת לילה מאוחרת. הגעתי, היה מפחיד אבל הבנתי שרוצים לעשות עלי רושם. הייתי נער בן 16, בטוח בעצמו, והחלטתי לא לשחק את המשחק.

ממחלקות שונות במשרד המשפטים ובהן פרקליטות המדינה היינו יוצאים בקבוצות להתנדבות בקיבוצים. בלול, בקטיף ועוד. באחת הפעמים התקדמה לכיווני קבוצה גדולה של בני המשק וחששתי שמשהו קרה אבל בפיהם היתה בשורה טובה

מספר פרופ' ישראל אומן זוכה פרס נובל: במתח של ערב מלחמת 6 הימים אמרתי לעצמי: 'קח את עצמך ואת המשפחה ועוף מפה. פה ישחטו אותנו'. אמרתי אז לחבר שיותר סביר שאגיע לירח מאשר לכותל. אחרי 3 שבועות היינו בכותל.

הכרתי את כץ, בעליו של הפרדס מול בני ברק עליו נבנתה לימים שכונת פרדס כץ. הוא מכר לבניה חלקים מהפרדס ואבי בנה על מגרש כזה את ביתו. שם עברנו את המאורעות ושם בילינו ילדות יפה עם כמה שכנים ערבים מג'מוסין.

בתקופת המנדט כדי לקבל רשיון היה צריך לשלם לשוטר חצי לירה. מי שלא שילם לא קיבל רשיון. אבא היה איש עקרונות ולא הסכים לשלם - ולא קיבל רשיון. בסוף כץ, מהפרדס של כץ מול בני ברק, עזר לאבא ושילם בלי ידיעתו.

דבורה ושמואל דיין עלו מרוסיה והתיישבו באום ג'וני היא דגניה - הקיבוץ הראשון. כשנולד בנם, משה, הקבוצה החליטה לגדלו כקולקטיב, אך דבורה דיין התקוממה ובהמשך עברה המשפחה לייסד את נהלל, מושב העובדים הראשון.

מכל משפחתנו בפולניה שרדו בודדים שהיגרו לפני המלחמה. לאחר המלחמה החלו ניצולים ובני משפחה לחפש אלו את אלו. כל יום עברנו על הרשימות בעיתונים, אולי, אולי, ויום אחד שמעתי את אמי קוראת בהתרגשות, חיים חי!

אחי אהרן נעצר על ידי הבריטים עקב הלשנה. בעת מעצרו קיבל אבינו התקף לב ונפטר. דרשנו מהבריטים שיתנו לו להיות בלווייה אך הם התנו זאת בכך שהוא יהיה כבול באזיקים בידיו וברגליו וילווה בשוטרים. לכך לא הסכמנו.

כיון שמאות אלפים מבין העולים שהופנו להתיישבות הצעירה היו שומרי תורה ומצוות אך דאגתם הייתה נתונה לשרידות כלכלית לפני הכל בארץ החדשה

בשנים הראשונות לאחר קום המדינה התבקש הרב מאיר צובירי, רבה של גדרה, להתגייס לביקורים במושבי עולים באזור מגוריו על מנת לדאוג לצרכי הדת שם. במסמך הרצ"ב מסכים הרב צובירי לבקשה ולמעשה ביקר בישובים רבים, ברדיוס 30 ק"מ מסביב לגדרה.

רבה של גדרה התבקש ליטול חלק במאמץ לקליטה רוחנית של ישובי העולים בשנותיה הראשונות של המדינה כחלק מתוכנית אימוץ ישובים שנהגתה על יד משרד הדתות וחבר הרבנים של '

רבה הראשי של גדרה, למד עם הגעתו ארצה מצנעא שבתימן בבית מדרשו של הראשון לציון, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל בירושלים, בתמונה הוא נראה ראשון מצד שמאל.