במעברה - מתוך ספר זכרונות של מר ציון בדש
קטע מתוך ספר אישי שנכתב למר ציון בדש המתאר את סיפור חייו בתקופת מגוריו בטריפולי:
"בבית בטריפולי היתה לנו עוזרת קבועה שגרה אצלנו בבית ועשתה את כל עבודות משק הבית כך שלמעשה אמא שלי כמעט לא היתה צריכה לעשות דבר מלבד בישולים.
היה לנו בית מאד גדול ולכל ילד היה חדר משלו.
לעזוב רמת חיים כזו לתנאי המעברה לא היה דבר פשוט עבור כולנו אבל שמחנו על היותנו בארץ ובעיקר על הישארות הגלות מאחורינו.
ממחנה הקליטה לעולים שלחו אותנו למעברת 'באר יעקב'.
גרנו כמה וכמה משפחות בצריף משותף. היינו שם עם תינוק קטן בתנאים לא פשוטים ואמא היתה צריכה לכבס ולבשל בלי אמצעים מינימאליים.
למעשה הצריף הזה היה מבנה מוארך חסר קירות ומחיצות והיינו משתמשים בחוטים שנמתחו מקיר לקיר שעליהם פרסנו שמיכות כדי שתהיה מחיצה בין משפחה למשפחה.
לצורך רחצה כל משפחה השתמשה בגיגית שהיתה בתוך הארבע אמות שקיבלה. פעם נפלה השמיכה שהפרידה בין המשפחות וראיתי שכנה מפולניה מהמשפחה שגרה לידינו כשהיא מתרחצת בחלק שלהם. הייתי עדין נער וזה היה מאד מביך.
השירותים היו מחוץ לצריף וכדי להגיע אליהם בחורף היינו צריכים לעבור בגשם ובבוץ. זה לא היה נעים אבל כמובן לא היתה ברירה.
למרות הכל אפשר לומר שהרגשנו בסך הכל בסדר. לא זכורה לי שום אוירת נכאים או תחושה שעשינו טעות בעצם ההגעה ארצה.
בבית הכנסת היתה לנו אוירה טובה שהשכיחה הרבה מהקשיים. היינו יחד קבוצת יהודים גדולה מלוב ואחד תמך בשני מבחינה מוראלית.
אין תנאים אבל לומדים תורה:
בעייה נוספת עמה התמודדנו היתה בנושא האוכל שקיבלנו. זה היה אוכל שלא הכרנו, לא את המרגרינה ולא את העגבניות מקופסאות השימורים או את המלפפונים הכבושים. על השימורים של בשר לוף בכלל לא יכולנו להסתכל. היינו זורקים את זה לפח.
בעיית האוכל היתה כפולה כי מלבד אוכל לא מוכר היינו חייבים לקנות אוכל אחר בשוק השחור.
עם הזמן למדנו להשיג את המצרכים שצריך כדי להכין את המאכלים המוכרים, את המפרום, הקציצות ומאכלים אחרים וככה לאט לאט התחלנו להסתדר.
לאחר כשנה במעברת 'באר יעקב' אבא קיבל רשיון לפתוח מכולת במעברת 'עמישב' שליד פתח תקוה וכך לקחנו את עצמנו כולנו, האחים, ההורים וסבא וסבתא ועברנו לפתח תקוה.
כיון שהיינו 10 נפשות עם הסבא והסבתא קיבלנו מיד בהתחלה אהל גדול יחסית וזו היתה התקדמות לעומת מעברת 'באר יעקב' כי כעת רק המשפחה שלנו גרה באותו האוהל. א
מנם גם אוהל 'זה לא זה'.
פעם בליל סערה האוהל פשוט עף מעלינו באמצע הלילה ונשארנו תחת כיפת השמים. מזל שהיה את הפחון של המכולת וכולנו הצטופפנו שם עד יעבור זעם.
אחר כך התקדמנו עוד יותר ובמקום האוהל קיבלנו פחון שעליו הוספנו עוד צריף בחוץ. זה עוד לא בית ממש אבל מעתה גם השירותים היו יותר קרובים לצריף.
הרגשנו שמתקדמים.
הייתי כבר כבן 15 במעברת 'עמישב' וכבר התחלתי לעבוד. ביום חורף אחד יצאתי לעבודה לבוש מוקפד ואלגנטי ונעול בנעלי סירה. בשביל בין הצריפים היתה שלולית ועל מנת לעבור אותה הייתי צריך להיכנס לבוץ. כששלפתי את הרגל החוצה גיליתי לתדהמתי שהנעל היפה עמה יצאתי מהבית נותרה שקועה בבוץ מתחת למים. זה היה מאד מאד לא נעים"
[ציון בדש - רמת גן]
זה היה קטע מתוך סיפור חיים שנכתב על ידי 'מכון קורות' למר ציון בדש,
