גזילת הקרקע שקנינו - מתוך ספר זכרונות של מר ציון בדש
קטע מתוך ספר אישי שנכתב למר ציון בדש:
"בשנות השלושים בטריפולי עדין לא חלמנו שנזכה לעלות לארץ ישראל אבל כשחבר של אבא עלה אבא נתן לו כסף לקנות לו אדמה בארץ ישראל.
כשהחבר הגיע ארצה הוא לקח את העסק ברצינות והתעניין איפה כדאי לקנות.
אמרו לו שבאזור מגדל צדק ליד ראש העין כדאי לקנות כי 'המקום הזה נמצא על אם הדרך לירושלים והוא צפוי להתפתח - קנה שם'.
הוא קנה שם ואתו עוד כארבע מאות יהודים מכמה ארצות שהופנו לקנות שם חלקות.
עברו 15 שנה, ברוך ה' קמה המדינה וזכינו לעלות ארצה.
10 שנים חיינו במעברות וכשהגיע הזמן רצינו לבנות את ביתנו על הקרקע שקנינו.
לאחר שגילינו איפה בדיוק נמצאת הקרקע נאמר לנו שבלתי אפשרי להגיע לשם כי היא נמצאת סמוך לקו שביתת הנשק.
בלית ברירה חיכינו עוד כ - 10 שנים עד שהסתיימה מלחמת ששת הימים שלאחריה השטח כבר לא היה מסוכן.
עם תום המלחמה אחד הרוכשים לקח את הנושא תחת ידיו, הלך לשטח ולהפתעתו גילה שהמקום הוא שדה חקלאי.
הוא הלך וגידר את השטח שרכשנו אבל שבוע לאחר מכן כשחזר למקום הוא גילה שהגדרות נעקרו.
התברר שקיבוץ מסוים השתלט על הקרקע ומשתמש בחלקות שלנו לצרכיו.
פנינו למזכירות הקיבוץ וביקשנו מהם שיפנו את השטח אבל הם טענו ש'הם קיבלו את הקרקע מהמינהל כדת וכדין'.
למרות שהאמנו להם לא ויתרנו על האדמה שהרי קנינו אותה בכסף מלא.
לקחנו עורכי דין והשקענו כספים וכך עברו השנים בדיונים אבל העסק נגרר.
בשנות ה - 80' פנינו בנושא לאחד השרים בממשלה שחזר אלינו ואמר ש'בדקו את הענין, החלקות הן שלנו והקיבוץ לא קיבל מאף גורם רשמי רשות להשתמש בקרקע'.
מיד פנינו אל הקיבוץ ודרשנו שכעת יחזירו את הקרקע לבעליה שרוצים לבנות עליה אבל אז התברר שנציגי הקיבוץ במועצה המקומית פעלו מאחורי הקלעים לרשום את הקרקע כקרקע חקלאית.
אמרנו, אם ככה, לפחות שישלמו לנו שכירות, אבל כשדרשנו תשלום על עשרות שנים של שימוש הם ענו שכבר חלה על כך התיישנות, והם מוכנים לשלם רק עד שבע שנים אחורה דמי שימוש בקרקע חקלאית, שזה כמה פרוטות לכל דונם.
התחלנו במאבק על מנת להחזיר את הקרקע לייעודה המקורי לבניה אבל כדי לייצג את הרוכשים דרשו מאיתנו חתימות של כל ארבע מאות היהודים שקנו את החלקות.
כמובן שבינתיים רוב האנשים נפטרו ולאספות בנושא כבר הגיעו הילדים והנכדים שלהם.
כיון שהתשלומים לעורכי הדין עלו הון כל העסק נזנח וכך יצא שה'פשע השתלם' לאותו קיבוץ".
[ציון בדש - רמת גן]
זה היה קטע מתוך סיפור חיים שנכתב על ידי 'מכון קורות' למר ציון בדש,
