תחיית המתים בבגדד
כתיבת סיפור חיים
נולדתי בבית, כפי שהיה מקובל במקומנו באותם ימים.
אמי סיפרה שלאחר הלידה, במשך כמה ימים, סירבתי לינוק וירדתי במשקל בצורה מדאיגה. הדבר נמשך ומצבי החמיר עד כדי כך שרופא אנגלי שאבא הזמין אמר להורים שכנראה לא אחזיק מעמד - ועליהם להשלים עם המצב. כשחלף זמן נוסף ועדיין לא אכלתי הרופא הגיע שוב והפעם קבע את מותי... ובמשפחה החלו בסידורי ההלוויה.
בית כנסת
מנחמים החלו להגיע לביתנו.
בעת 'מסע הלוויה שלי'... סבתא פרח, אמא של אבא, ביקשה 'לעשות תחנה' ליד בית הכנסת, ושם, כך אמרה, יש לערוך שבעה סיבובים סביב בית הכנסת עם המת - והוא ישוב לחיים. כל האחרים היו ספקניים כמובן אבל סבתא לא היססה, אמרה ועשתה: היא נשאה אותי בידיה וערכה איתי הרבה יותר משבעה סיבובים ולא אמרה נואש - עד שפתאום לחשה על אזנו של אבי ההמום: 'דייזי נושמת'!
בתחילה אבא חשב שמרוב צער משהו השתבש אצל סבתא, אבל הוא בדק, ושב ובדק – ואכן, נשמתי!
רחש עבר בקהל. קהל המלווים החליף דמעות באנחות רווחה שהפכו לקריאות שמחה והודייה לקדוש ברוך הוא. הוחזרתי הביתה, הרופא האנגלי הוזמן שוב והיה המום עד כדי כך שקבע שזהו פשוט נס, 'אין לכך כל הסבר אחר'.
