עולים לארץ בדרך ארוכה

כתיבת ביוגרפיה

בדצמבר 1949 גמלה בלב אבי ההחלטה לשלוח אותנו, הילדים, למדינת ישראל, לפניהם.

לעלות לבד, בלי הורים, היה נשמע לנו נורא, בייחוד שגדלנו בבית עם אבא מאד סמכותי.

אבא שילם למחתרת היהודית שעבדה עם מבריחי גבול ערבים, ובנוסף, צייד אותי ואת אחי ב 300 דינר כל אחד. וכך יצאנו לדרך, מעיראק לארץ ישראל.

נפרדתי מההורים בדמעות. חששות מלאו את לבי אך אמא נשקה לי והבטיחה שיהיה בסדר ושכולנו נפגש בארץ תוך זמן לא רב.

אחותי שכבר היתה נשואה יצאה מעיראק כבר בשנת 1947 עם תינוקה ועם הורי בעלה למסע לכיוון ישראל. הם עשו את דרכם על גבי חמורים, דרך פרס, ולבסוף הגיעו בקיץ 1950, כמה חודשים אחרינו.

בשלב ראשון נסענו, כ- 20 איש, ברכבת מבגדד עד בצרה בדרום עיראק. כשהגענו שיכנו אותנו במרתף שהכינה המחתרת מבעוד מועד ושם שהינו במשך שבועיים, סגורים ומוסתרים מהעולם החיצון. באחד הלילות, בשעה 2 אחר חצות, נכנסנו לרכב שחיכה לנו, ונסענו לנקודת  מפגש עם עולים נוספים, שם עברנו כולנו למשאית שהחלה במסע ארוך לעבר גבול איראן. רוב הדרך התנהלה במדבר, ואני זוכרת שהקור היה מקפיא.  

האווירה היתה מתוחה ומהולה בפחד גדול שמא ניתפס. לרוע מזלנו באמצע הנסיעה הדלק אזל והנהג היה צריך ללכת ברגל כשעתיים על מנת להביא דלק. יצאנו מהמשאית והתיישבנו על האדמה הקרה. זה היה רגע שבירה. לבסוף הנהג חזר עם דלק, המשכנו בנסיעה וכעבור מספר דקות נשמעו יריות בחשיכה. הנהג נסע בזיגזג ונמלט בהצלחה מהיריות. לבסוף הגענו לנהר שאט אל ערב. מישהו מהגדה סימן באור ירוק שאפשר לרדת מהמשאית  - השטח 'נקי'. עלינו על סירות וחצינו את הנהר.  בגדה השנייה כבר היינו באירן. הלכנו ברגל לכפר סמוך לגדות הנהר ושם אנשי המחתרת הכניסו אותנו לצריף גדול. הם הדליקו אש לחימום והגישו לנו לחם חם ותה.

לאחר מכן אמר לנו אחד מהם שעוד מעט יגיעו ששה רכבים וכולנו נתחלק ביניהם להמשך הנסיעה לכיוון טהרן. הדרך היתה הררית ומושלגת. הרכבים נסעו בין קירות שלג של ממש, והנהגים הרכיבו שרשראות ברזל על הגלגלים. במהלך הדרך הרכב החליק בשל השלג לתעלה קטנה, וכל הקבוצה נחלצה לעזרתנו וכך חילצו אותנו מהתעלה. הגענו לכפר סמוך לטהרן שם ירדנו לנוח ולאכול. איש המחתרת הציע שננוח קודם ולאחר מכן הוא יקח אותנו לטייל ברחובות טהרן.

ברחובות העיר היפה הזו היו לנו כמה רגעי נחת. טהרן היתה עיר מטופחת שאנשיה לבושים באופן נאה ומסודר. הרגשנו טוב, קנינו גלידה ולכמה דקות החיוך שב אל פנינו. בטהרן הועברנו למחנה-מעבר אותו הכינה המחתרת היהודית מבעוד יום, מחנה שהיה בתוך בית קברות. גם כאן שהינו  כשבועיים. לשמחתי הרבה, תוך כדי השהות שם הבחנתי פתאום באחי ששון, שעשה את דרכו במסלול אחר ולבסוף הגיע אף הוא לאותו מחנה-מעבר. עתה היינו שלושה. החלפנו רשמים מהמסע והתברר שלמרות שאנחנו הגענו בריאים ושלמים, ששון לא זכה לכך: בדרך גנבו לו את כל הכסף שאבא נתן לו.

לאחר שבועיים הגיע סוף סוף הזמן לצאת סופית מאירן: לילה אחד הובאנו בחשאי לשדה התעופה, העלו אותנו על מטוס שמנועיו כבר עבדו במלוא המרץ ו... המטוס המריא. כולנו מחאנו כפיים בשמחה כשהמטוס נסק לשמים במהירות - אבל תוך דקות... נחת שוב!

התברר שאנשי המחתרת חששו שרדאר עיראקי גילה את המטוס. הם לא היו מוכנים לקחת שום סיכון והורו לטייס להנחית את המטוס. בלית ברירה שהינו בטהרן יום נוסף, אך כבר בלילה הבא, סוף סוף, טסנו לארץ ישראל ונחתנו בלוד, הפעם בלא לשוב לאחור.