מיציאת טריפולי עד לארץ הקודש - מתוך סיפור חיים של מר ציון בדש
קטע מתוך סיפורי חיים שסיפר מר ציון בדש המתאר את סיפור חייו בתקופת עלייתו:
כל קהילת יהודי טריפולי נתחלקה לקבוצות וכל קבוצה חיכתה בדריכות לתורה לעלות.
בכל שבוע היתה יוצאת מהנמל הסמוך אוניית עולים בדרכה ארצה. למרות החששות מעיכובים ודחיות היה לנו בטחון שבסוף כולם יעלו.
והנה סוף סוף הגיע תור הקבוצה שלנו לעלות.
ביום ששי בשעות אחר הצהריים הגענו לנמל ועלינו כולנו לאניה, אני ואֵחי, אבא, אמא, סבא וסבתא.
באותו יום היו שתי אניות שיצאו מנמל לוב, לאחת קראו 'הרצל' ולשניה שהיתה יותר קטנה קראו 'אילת'.
במסע שלנו עלו יחד כ - 1000 איש. על האניה שלנו היו 300 איש.
מיד כשעלינו לאניה אמרנו ביחד את 'שירת הים' כאיש אחד ובלב אחד מתוך התרגשות עצומה. אחר כך התפללנו תפילת קבלת שבת חגיגית ושמחה בצורה יוצאת מן הכלל. זו היתה חווייה מיוחדת של שמחה גדולה שלא תישכח לעולם.
לאחר השמחה וההתרגשות, כשהאניה הפליגה ועברנו כמה שעות בים התחילו תופעות כמו מחלות ים, בחילות והקאות. אבל למרות זאת לא היה לנו קשה. היתה תחושה היסטורית של סיום הגלות ופתיחת דף חדש בארץ ישראל.
ברוך דובדבני שהיה שליח הסוכנות היהודית להעלאת יהדות טריפולי והיה עד לדברים אלו כתב על כך:
"ראיתי עליות רבות מגלויות שונות, עליה נעלמה, העפלה, בריחה, אך לא אגזים אם אומר שלא היתה עליה כעליית יהודי לוב:
כל כולה של יהדות טריפולי הוצתה באש הגאולה.
ימי העליה מטריפולי – ימי משיח היו. חג גדול כאשר חזו נביאי ה' על עת הגאולה וקיבוץ הנידחים והאובדים.
ואלפים החלו להתלקט בשיירות ארוכות וספרי התורה בראשם מכל כפריהם הנידחים מרחק מאות קילומטרים לטריפולי העיר.
מי לא יזכור ברטט כיצד עלו רבבות יהודי לוב על נשיהם, זקניהם ועולליהם ודגל ישראל חופה להם ממעל.
מצטופפת עדת יהודים בת אלף וחמש מאות נפש על האניה ופורצת בשירת הים – 'אז ישיר משה'.
שרו אלו שבספינה, ושרו המלווים שנותרו על החוף וגם השוטרים הבריטים זלגו עיניהם דמעות ועמדו נפעמים למראה נורא הוד זה.
בני גלות עתיקה, עניה ומרודה, שמעה קול שופרו של משיח ושבה לקנה, לביתה, לארצה - וכל המכאוב של עשרות דורות, כל הגבורה והעוצמה, כל האמונה והחזון פרצו בשמחה של 'הפכת מספדי למחול לי, פתחת שקי ותאזרני שמחה".
נדמה היה שההפלגה נמשכת ונמשכת אבל לבסוף, ביום שלישי לקראת ערב, פתאום, מהים, והנה אנחנו רואים את אורות הכרמל, ומיד – אי אפשר לתאר את שירת 'התקווה' האדירה שבקעה מלב כולנו בבת אחת. זה היה משהו מלהיב ביותר.
באותו רגע כשראינו את הכרמל, את האורות של חיפה ואת הנמל של הארץ שלך ארץ ישראל, את המדינה שכולה של יהודים - מיד עמדנו כולנו ובירכנו בקול גדול ברכת 'שהחיינו' בשם ומלכות.
לאחר שירדנו מהאניה הכניסו אותנו לאיזה מקום בו התיזו עלינו איזה חומר חיטוי. זו היתה מין אבקה שאחר כך היה צריך לנער אותה מעלינו.
התחושה היתה כאילו אנחנו איזה עץ שיש עליו מזיקים וצריך לרסס אותו. כנראה פחדו שנעביר אתנו מחלות מארץ לארץ. אני לא יודע אם עשו את זה לכל העולים מכל המקומות אבל דבר אחד אני יודע, שזה מאד הפריע לנו.
[ציון בדש - רמת גן]
זה היה קטע מתוך סיפור חיים שנכתב על ידי 'מכון קורות' למר ציון בדש.
