הסיפור הטראגי של הפלוגה הדתית - מתוך סיפורי חיים של מר שלמה פ'

מובא כאן קטע מתוך סיפור אישי של מר שלמה פ' המתאר את סיפור חייו בתקופת שירותו בצה"ל:

למעשה ברוב המקומות בהם נלחמנו לא היתה התנגדות גדולה כי ברוב המקומות החיילים שלהם ברחו. המשפחות הערביות עצמן כבר הלכו קודם לירדן, אולי ללוד ומי שנשארו זה הכנופיות עם נשק קל.

פליטים ערבים בגליל, אוקטובר-נובמבר 1948

בכל הקרבות שתיארתי הייתי עם הפלוגה הדתית של חטיבת אלכסנדרוני.

בכל הקרבות גם לנו היו אבדות, אבל זה לא היה כל כך קשה כמו מה שקרה לנו ליד קרית גת, בפאלוג'ה.

שם נהרגו בסך הכל מאה וחמישה חיילים שמתוכם היו שמונים וחמישה רק מהפלוגה הדתית שהכרתי כמעט את כולם.

אני עצמי הוצבתי באותו קרב לחסימה באחד הכבישים שליד אזור הלחימה. תוך כדי הקרב לא ידענו בכלל שהמצב הסתבך עד כדי כך.

כל הקרב הזה היה פשלה. יצאנו רק עם רובים, בחורף, בבוץ, להלחם בלילה נגד טנקים ושריוניות 'ויקרים', בגשם, הרובים נתקעו ולא פעלו. זה היה בחורף של שנת ה'תש"ח, דצמ' 48'.

כנראה שלא ידענו בדיוק מהם יחסי הכוחות האמיתיים שם. כיון שהמצרים היו מכותרים היינו בטוחים שהם נחותים מאיתנו אבל למעשה היו להם כל סוגי הנשק.

בסוף כשהתקבלה ההחלטה לסגת כבר היה מאוחר כי החיילים שלנו היו מכותרים.

המפקד של המצרים בכיס פאלוג'ה היה רב סרן בשם גמאל עבדול נאצר – לימים נשיא מצרים. לאחר שהסתיים הקרב הם קברו את החיילים שלנו וכשחתמו את הסכם שביתת הנשק הרב גורן נכנס לשטח, בהסכמתם, כדי להוציא את הגופות של החיילים שלנו.

המפקד המצרי שכמובן לא ידע מה זה תפילין שאל את הרב גורן מה זה ה'קוביות השחורות' האלו שהיו עם החיילים, איך החיילים השתמשו בזה לצרכי מודיעין?

חלק מהחיילים שנהרגו היו בגיל שלי, בני 18, חלק יותר מבוגרים וחלק כבר היו נשואים.

היה שמה סיפור טראגי עם אחד בשם מנהיים שהיה לו אח בצבא, וכיון שלא נתנו לשני אחים להיות ביחידה קרבית אז שמו את האח הזה במטבח להיות טבח. הוא היה בחור דתי שהקפיד על ההלכה ובליל שבת או בשבת אחת של אותו חורף, בחנוכה, כשהמחלקה הלא דתית שהיתה אצלנו בפלוגה חזרה מאיזו פעילות הם ביקשו מהטבח הדתי הזה להכין להם תה חם.

הבחור חשב שלא חייבים דוקא לבשל בשבת שהרי זה לא פיקוח נפש כי אפשר גם לשתות מים - וסירב לבצע את הפקודה.

בתור עונש הוציאו אותו מהמטבח ושלחו אותו ליחידה קרבית, לאותה פלוגה שנשלחה לקרבות בכיס פאלוג'ה ושם הוא נהרג עם רוב הפלוגה הדתית.

לאחר שקרה הסיפור של מנהיים העיתון הדתי 'הצופה' יצא בכתבה על הסיפור הזה אבל הצנזורה אסרה לפרסם את זה וליתר ביטחון הם גם סגרו את העיתון לזמן מה.

חוץ ממנו היה גם נהג אוטובוס שקיבל עונש והוציאו אותו מהמטבח לקרבי אבל הוא החליט שהוא לא יהיה בקרבי וירה לעצמו בכף היד וכך השתמט מהקרב.

בהתחלה רצו לעשות לו משפט אבל אחר המלחמה כשהתברר שכל כך הרבה נהרגו מהפלוגה לא נשאר מי שיעשה לו משפט.

אחרי הקרב בפאלוג'ה הסיפור של הפלוגה הדתית הסתיים. מי שנשאר בחיים נשלח ליחידות אחרות.

אותי שלחו לקסטינה, לפיקוד הדרום".

 

האנדרטת לזכר חללי הפלוגה הדתית ליד קרית גת

[שלמה פ' – גבעתיים]

 

זה היה קטע מתוך סיפור משפחתי שנכתב על ידי 'מכון קורות' למר שלמה פ',

לתיעוד סיפור חיים שלך או של בן משפחתך לחץ כאן